Frontier Follies Chasing Horses
הערה: כמעט עשר שנים לנישואי עם גידול בקר, אני נשאר חסר מושג בכל הקשור לבקר, סוסים וחקלאות בכלל.
עם זאת, אני עדיין אוהב להתנדב לרדוף אחר הסוסים של בעלי לרפת בלילות לפני שהוא עובד בקר. זה חוסך לו זמן בבוקר וגורם לי להרגיש שימושי, שווה ורלוונטי (כאילו שילדת ארבעה מהשרצים שלו לא הספיקה.) כמו כן, זוהי פעילות חווה פשוטה ופשוטה יחסית עם מטרה ברורה: צא החוצה לתוך המרעה. מצא את חמשת הסוסים. ליווה אותם לרפת לילה. סינץ ', נכון?
בואו נבדוק אתמול בלילה: אני קופץ על 4 הגלגלים. לוקח חמש דקות להתחיל את זה כי אני לא מצליחה לזכור כמה רחוק לשלוף את ידית החנק, וברגע שהיא מתחילה, היא נעצרת שבע פעמים לפני שאני מוציא אותה לבסוף מהמוסך. אני אומר שטויות ארבע פעמים.
בשלב הבא עלי לאתר את הסוסים. אני יכול לצאת לאחד משני הכיוונים. אני בוחר בדרך הלא נכונה, מבלה עשר דקות בנסיעה סביב המרעה הריק. אני אומר לעזאזל ומסתובב.
סוף סוף אני מוצא אותם. אני נוסע בנימוס ליד הסוסים והם נועצים בי מבט כאילו אני חנון במסיבה בתיכון. הם הילדים הפופולאריים ואני הספאזואידית, והם יודעים זאת. הם מתחילים להתרחק ממני. אני מאיץ ונעצר. אני אומר חרא.
אני מניע שוב את 4 הגלגלים ומתחיל לנסוע לכיוון הרפת, בתקווה שהם ילכו אחרי. ' קדימה חברה ! ', אני מתחנן. הם עומדים ובוהים. ' ממזרים , 'אני ממלמל. הם צוחקים עלי עד עכשיו. אני מתחיל להתקתק. אני מצליף סביב, יוצר מעגל ענק סביב ראשי הסוסים. אני מרצפת אותו בכוונה להבהיל אותם להגשה. שלושה הולכים ימינה, שניים הולכים שמאלה ואני מבטא ביטוי לא הולם המכיל את המילה ' אִמָא '.
עכשיו כבר מחשיך. אני מחליט לחזור לבית כדי להגיד למרלבורו מן שזה אסור, אז יהיה לו מספיק אור כדי לעשות את זה בעצמו. באמצע הדרך חזרה לבית, אני משנה את דעתי. כמו לעזאזל אני מוותר. כמו לעזאזל אני אומר לו שלא הצלחתי להשיג את הסוסים המטופשים והמרושעים שלו לרפת הטיפשה והמרושעת. אני מסתובב.
אני נוסע לרפת, ממלא דלי בשיבולת שועל, וחוזר לעבר הכיסים. רק שהפעם אני עובר מסלול חלופי דרך מרעה אחר. הגובה של הדשא הוא ארבעה מטרים ואני לובש את סנדלי טבע שלי, כך שבכל פעם שעלה דשא מצחצח לי בהונות, אני צורח בקול רם, בטוח שקוברה נשכה אותי.
כל עוד ההיגיון שורר, אני גם משוכנע שחייב להיות רוצח סדרתי, או לפחות טרול, האורב בעשב ומחכה שאעבור על פני כדי שיוכל לתפוס את הקרסוליים שלי. אני פתאום רוצה את אמא שלי.
אני מזהה את הסוסים שוב. אני מתקרב אליהם, יורד מהרכב, מרים את דלי השיבולת שועל, ובקול נעים, אומר לסוסים שאני שונא את קרביהם והאם הם יכולים בבקשה להעביר את התחתית המכוערת שלהם וללכת אחריי לרפת?
שיבולת השועל עובדת והם פונים לעברי. אני חוזר ל -4 גלגלים ומאיץ. הם עוצרים. אני מגבה ויורד מה 4 גלגלים. ' קדימה חברה ! ' הם בוהים. אני דוחף את היד באלימות בדלי וצועק, ' קדימה, שומן שומן שומן! האם זה מה שאתה רוצה ? ' הם מתפתלים ומתחלפים לאכול שיבולת שועל מהיד שלי. פיהם רך וקטיפתי.
אני קופץ חזרה לרכב ומאיץ. הסוסים נעצרים. לבסוף, בזרוע מושטת, אני מחזיק את הדלי מהצד השמאלי של הרכב, ומרעיד אותו ללא הרף תוך כדי נסיעה. הזרוע שלי מתכווצת מכאבים. הסוסים הולכים אחרי חצי קילומטר עד הרפת, שם אני נותנת להם שוקת מלאה שיבולת שועל ומצמידה אותם למשך הלילה. אני נותן לכולם טפיחה חצי ידידותית, אומר ' לילה טוב, ממזרים והעיף אחד מהם מאחור כשאני מתרחק. ' הא, ' אני חושב. 'באמת הראיתי לו.'
אני לא יכול להרגיש את הצד השמאלי שלי כשאני סוחב את עצמי לבית, ומחליט לשכוח את ההבטחה שהבטחתי לעצמי לעלות למדרגות. מרלבורו מן מרים את עיניו מספרו ושואל, ' ובכן, קיבלת אותם? '
אני מבסוט כלאחר יד את הטבעות שלי, צולל על הספה ואומר, ' כֵּן. אין בעיה . '
