בוקר, מצוין והוגן

Morning Excellent Fair

עד שאהיה בן 104 וכבר לא אוכל להקליד בגלל אצבעותיי המסוקסות והמפרקים, אסתכל בתמונות כמו זו של השמש העולה מעל הבריכה שלנו ולא אוכל לחשוב על דבר מלבד הקו הסופי של ויליאם סטיירון מבית סופי'ס צ'ויס, שהושאל למעשה משיר זה של אמילי דיקינסון:

מספיק להכין את המיטה הזו.
הפוך את המיטה הזו ביראת כבוד;
בזה לחכות עד שיפסק השיפוט
מצוין והוגן.

מתנות לאישה הבלתי אפשרית

היה המזרן שלו ישר,
להיות הכרית שלה עגולה;
אל תתנו לרעש הצהוב של הזריחה
קוטע את הקרקע הזו.

ברומן, סטינגו, סופר צעיר, גילה זה עתה את חבריו היקרים סופי, ניצולת שואה פולנית שסבלה מכאבי נפש רבים ככל שאדם יכול לסבול, ונתן, מאהבה הסכיזופרני המבריק אך הפרנואידי, מת זה בזרועותיו של זה. לאחר התאבדות על ידי בליעת ציאניד. בעוד שסטינגו שבור לב (הוא היה מאוהב מאוד בסופי וניסה לשווא לחלץ אותה מצערה), בסוף הספר הוא מהורהר. הנה הפסקה האחרונה:

וכך הסתיימה מסע הגילוי שלי ... במקום מוזר כמו ברוקלין. שחררתי את הזעם והצער על סופי ונתן ועל רבים אחרים שהיו אך מעטים מילדי האדמה שנשחטו ונבגדו ושהידים.

בוקר: מצוין והוגן.

____________________

משמעות מספר 212

ואלה המילים שעולות במוחי בכל פעם שאני מציץ את השמש העולה מעל הבריכה שלנו.

לא שאני בהכרח מגיע מאותו מקום בו סטינגו היה ...

אבל עדיין.