דרך חצץ, שני צלמים וסנוגי כחול בוהק

Gravel Road Two Photographers

כמה צלמים נשלחו לחווה לפני כמה שבועות כדי לצלם את מרלבורו מן, את הילדים ואני. מאז שהתלבשנו והתחפשנו יחד למשפחה של שש נפשות זה פשוט לא העניין שלנו - בעיקר בגלל שששתנו מעולם לא היו נקיים באותו זמן וכנראה שגם לעולם לא אהיה - הזמנתי את הצלמים להגיע לסט מכלאות בקר כמה קילומטרים מהבית שלנו מאז שמרלבורו מן והילדים היו עובדים שם באותו בוקר. המחשבה שלי הייתה שאני יכול למקם את עצמי בסביבה הכללית של כולם, לצעוק, אוקיי, להסתכל על המצלמה ולחייך! ויהיה טוב ללכת.

בינתיים אחותי בטסי ביקרה והציעה לנסוע לעיר לסופגניות.

מכיוון שהעטים כל כך רחוקים וקצת קשה למצוא, קבעתי לפגוש את הצלמים בנקודה מסוימת בכביש המחוז ולבקש אחריהם אל העטים. הגענו למקום המפגש באותה שעה ואמרתי להם ללכת אחרי, אבל שאמשיך לפניהם דרכים קטנות כדי שלא יצטרכו לרכוב בסערת האבק שלי במשך כל שבעה קילומטר (היה ממש יבש פה).

המשכתי הלאה, וכשהגעתי כשני קילומטרים מיעדנו, הבחנתי במראה האחורית שלי שהם כבר לא מאחורי. חשבתי שהם פשוט נפלו קצת אחורה, אז עצרתי בצד הדרך וחיכיתי שהם יתעדכו.

דקה עברה.

ואז עוד רגע.

האם יש תחליף לקיצור

ואז חשבתי לעצמי, אין ספק שהם לא היו פונים לכביש אחר ... נכון?

ואז הטלפון שלי צלצל. זה היה אחד הצלמים.

מגפי גשם עגל רחבים לנשים

היי, רי, הוא אמר ונשמע נורמלי לחלוטין. אני אצטרך שתחזור ותביא אותנו.

או - או , חשבתי. הם בטח קיבלו דירה. לירות! עכשיו אני אצטרך לעזור להם לשנות את זה! לא הבאתי מעיל. זה היה בערך 45 מעלות בחוץ.

לא שאני בכלל יודע להשתמש בשקע.

אה, האם קיבלתם דירה? שאלתי וסובבתי את מכוניתי על הכביש. דירות נפוצות כאן. אני חושב שחברות צמיגים משלמות מחצבות סלע כדי לשים מסמרים בחצץ.

הצלם עצר. אה ... לא. אני ... אני אגיד לך עוד שנייה.

מוּזָר , חשבתי. אוקיי, אני אהיה ממש שם!

כעבור שלושה קילומטרים ראיתי שתי דמויות אנושיות עומדות באמצע הדרך.

וכשניגשתי ראיתי את זה:

לבי שקע.

הבטן שלי נפלה לקרקע.

מה ... ב ... בחיים לא ראיתי דבר כזה.

כדי לקצר סיפור ארוך, הצלם - שבאופן אירוני, גדל בנהיגה בכבישי חצץ - פגע בקרש כביסה בכביש, מה שגרם לקצה האחורי של הטנדר הקל שלו (שהיה כבד בגלל כל ציוד הצילום שב הגב) לזנב הדגים. ואז הצמיגים האחוריים נתפסו על ערימה גדולה של חצץ וסלעים באמצע הדרך (מגרשי הכביש היו באותו בוקר), מה שגרם לו לתקן יתר וללכת ללא שליטה.

קריספי קרם בחינם לבוגרי 2020

לפני שהגעתי שני החבר'ה הוציאו את עצמם מהרכב.

התרממתי לצידם, הלסת שלי על רצפת הרצפה המוכתמת של קול-אייד. פתחתי את הדלת וצווחתי, אתם חברים בסדר?

הם התעקשו שכן.

לא קניתי את זה. התעקשתי שהם ייכנסו לרכב שלי כדי שאוכל לבצע סדרת בדיקות נוירולוגיות לפני שמהרתי אותם לבית החולים הקרוב ביותר, שנמצא במרחק של ארבעה אלפים קילומטרים משם. אבל תחילה התקשרתי לשריף הארץ, שהתקשר בתורו לסיירת הכביש. ואז התחלתי לבהות בתלמידי הגברים, כשהם עוקבים אחרי אצבעותיי כשזזתי אותם לכיוונים שונים סביב ראשם, וביקשתי שיספרו לי את ימי ההולדת שלהם. לא שהייתי יודע אם הם נותנים לי מידע מדויק או לא, אבל ראיתי את זה בסרטים. אמרתי להם שאני רוצה לקחת אותם לבית החולים. הם אמרו לא, שהם בסדר. אמרתי להם לא להתווכח איתי. הם התעקשו שהם בסדר, היו להם 15,000 $ ציוד צילום מאחור, והם רצו להישאר במקום עד שהחוק יגיע.

(אני מאמין שהם אמרו סייר. אבל אני אוהב לקרוא להם החוק.)

החוק התגבש כחמש עשרה דקות לאחר מכן, בדיוק כשנתתי לשני הגברים את היימליך.

מתנות עבור 20 משהו גבר

מדוע אתה נותן לנו את היימליך? הם שאלו אותי.

אמרתי להם שראיתי את זה בסרטים.

איש הסיור יצא מרכבו ואני יצאתי משלי ומייד קפאתי למוות, כמו טייס המסוק במחרתיים. פתחתי את החלק האחורי של הרכב שלי, בתקווה נגד התקווה שיהיה מעיל איפשהו מתחת לנעלי הכדורגל המסריחות ותפוחי האדמה הרקובים ששכחתי לסחוב בבית לפני חודש. לא היה אלא סנוגי כחול בוהק של בתי. שמתי את זה. לא הייתה לי ברירה. היה שם קר מדי.

כדי לקצר סיפור ארוך מאוד, היינו שם שלוש שעות בזמן שהסיירת כתב את הדו'ח, התקשר למשרד גרירה, וחיכינו לסיוע נוסף. רבים משכנינו בחווה עברו במקום ועצרו, והייתי צריך לספר לכולם את אותו הסיפור שוב ושוב. כולם היו כל כך אסירי תודה שהחבר'ה לא נפצעו, והם היו אסירי תודה שזו הייתה הגדר שלנו שהטנדר הוציא ולא שלהם.

ממש לא הצלחתי להאשים אותם. תיקון גדר הוא כאב.

באשר לי, הייתי פשוט אסיר תודה שהחבר'ה לא נפגעו. בשלב מסוים התרחקתי מכל הפעילות, עצמתי את עיניי, והזכרתי תפילת תודה נלהבת שהם יצאו מהתאונה בלי שריטה עליהם. לא יכולתי שלא לחשוב כמה חיים היו משתנים אם זה היה יוצא אחרת. תודה לך, אלוהים, אמרתי בשקט, כרפתי את סנוגי הברוך בחוזקה סביב פלג הגוף העליון שלי. לחבר'ה יש נשים. יקירים. חברים.

אני אזכור הרבה דברים על אותו הבוקר. ההלם שנסע על אותו רכב הפוך, הדאגה לשלומם של הצלמים, ההקלה שלא הייתי צריך להצטלם באותו בוקר כי העיניים שלי ממש ממש נפוחות וייתכן שאולי לא היה זית.

ואני גם אזכור - כנראה לנצח - את החלק כשאחותי בטסי נסעה במקום עם הסופגניות.

מה בכלל קרה? היא שאלה, פיה זקוף. האם כולם בסדר?

הבטחתי לה שכן, כולם בסדר.

השאלה הבאה שלה היא שאלה שלא אשכח לעולם.

האם אתה לובש סנוגי?

2020 כלומר רוחני

נתתי לה מבט מלוכלך ואמרתי לה להמשיך. הילדים כנראה רעבים, אמרתי. ביי.

הסוף.